ערב עיון לרגל השקת הכרך השני של קובץ מתיבות

הרב ישי רונן, מראשי מכון אהלי קדם, בדברי פתיחה על תורת הגאונים וחכמי ישראל בארצות ישמעאל.

בשנים האחרונות יש התעוררות גדולה ללימוד תורת הגאונים, ולצידה גל של גילויים חדשים: חיבורים שלמים של הגאונים, שעל חלקם לא ידענו כלל, יוצאים כעת לאור במהדורות מתוקנות. בדברים מתוארת ארץ בבל, שבמשך כשמונה מאות שנה הייתה מרכז התורה של כל ישראל: מכל התפוצות נשלחו שאלות לישיבות הגאונים, והן הדריכו את העם בהלכה, במנהג ובמחשבה. לפני כמה מאות שנים נקטעה המסורת הזאת בעקבות תמורות שעברו על ארצות המזרח. בדורנו היא מתחדשת בזכות אוצרות הגניזה וכתבי היד הפזורים ברחבי העולם, ודרכם אפשר לשחזר בהדרגה את בית המדרש הגדול של הגאונים, בנוסחי התפילה, בהלכה, באגדה ובדרוש.

בסיום הפתיחה מוזמן מורנו ורבנו הגאון רבי שמעון חי אלוף שליט"א, נשיא "מתיבות", שעודד ותמך במפעל מראשיתו, לשאת דברי ברכה על תורת הגאונים וחשיבותה.

מורנו ורבנו הגאון רבי שמעון חי אלוף שליט"א, נשיא קובץ "מתיבות", מסביר בדברי ברכה מדוע יש ללמוד את תורת הגאונים ומה תכליתו של לימוד זה.

הרב מתאר את הנתק שנוצר בין עולם הישיבות לתורת הגאונים. גדולי ישראל ניסו לגשר עליו לאורך הדורות, כמו הנצי"ב בעיונו בשאילתות וחכמי ספרד שעטו על כל תשובת גאונים שנדפסה. אך תורת הגאונים הגיעה אלינו רק בקטעים. כיום, בזכות מהדורות חדשות כמו ספר המקח לרב האי גאון, מתגלות "פנים חדשות" של הגאונים. מתוך ההקדמה לספר המקח לומד הרב שביקורתו של רב האי על רב שמואל בן חפני לא כוונה נגד העיון ההגותי עצמו, אלא נגד ההפרזה בו.

הרב מביא כמה דוגמאות לאור שתורת הגאונים שופכת על הלימוד:

• "אזדא לטעמיה": מפירוש רב סעדיה גאון לספר דניאל ומכללי התלמוד לרב שמואל בן חפני עולה ש"אזדא" פירושו "הוחלט, הכריע". מכאן מתבאר שהאמורא הכריע בדעתו אף שיש מקום גם לסברה האחרת.
• איגרת רב שרירא גאון: הרב מציע ללמוד אותה בישיבות על הסדר, מילה במילה, כדי להבין למשל את ההבחנה בין "תנו רבנן" ל"תניא".
• פדיון הבן: בספר המצוות לרב סעדיה גאון, שיצא לאור לאחרונה בתרגום עברי, נפסק במפורש שיש להוסיף חומש בפדיון הבן. זהו חידוש שהמהרי"ק והרמב"ן לא ראו.
• דרשת הרמב"ן לראש השנה: הרמב"ן מקבל את עדות הגאונים על מנהג הישיבה, אף שהוקשה לו עליה.
• "ויאמר אלוקים יהי אור": רב סעדיה מתרגם "ורצה ה' שיהיה אור", וכך מעניק ללומד תפיסה אחרת לגמרי של לשון התורה.

הרב קורא לבני התורה ליטול לידיהם את תחום תורת הגאונים ומחקר הגניזה. הוא מזכיר חוקרים שהיו בני ישיבות, כמו פרופ' שרגא אברמסון ופרופ' רוברט (ירחמיאל) ברודי, ומדגיש ש"מתיבות" הוא ספר לימוד שצריך לשבת וללמוד בו. בסיום מברך הרב את היוזמים והמשתתפים, ומבטא תקווה שהמפעל יגדל ויעמיק את הדבקות בתורת התלמוד והגאונים.

הרב דוד יוסף, מראשי מכון אהלי קדם, עוסק ביחסם של בני דורו של הרמב"ם ושל חכמי ארצות ישמעאל שאחריו לתורת הרמב"ם: מה קיבלו ממנה ומה לא. בפתח הדברים הוא מבהיר שהעיסוק בתורת הגאונים וחכמי ארצות ישמעאל אינו "רמב"מיזם" ואינו סטייה מדרך רבותינו.

שורשי תורתו של הרמב"ם: שלשלת הקבלה שמביא הראב"ד בספר הקבלה עוברת מרבנו מימון לר"י מיגאש, משם לרי"ף, ומשם לרבנו ניסים ולרבנו חננאל, כלומר לישיבת קירואן. ישיבה זו נטתה לעצמאות מסוימת כלפי הגאונים ולהערכה רבה של הירושלמי, ומכאן גם עצמאותו של הרמב"ם. לדברי הרמב"ם עצמו, במהדורה קמא של פירוש המשנה נמשך אחר רבנו ניסים. דוגמה לכך היא דבריו "ולא אכלנו אפילו תבשיל של עדשים" בערב תשעה באב, שבאו כנראה להוציא מהמנהג שרבנו ניסים מעיד עליו. הרב מביא גם עדות מן הגניזה מתוך רשימות שכתבו תלמידים בשיעורי הרמב"ם: שלושה כרכים בכתב ידו של רבנו ניסים נמכרו בספרד במאתיים דינר, בזכות נוסחם המדויק.

ההנאה מכבוד תורה: הרמב"ם התנגד לנטילת "חוקים" מהקהילות לטובת הישיבות, אבל כבר רב שרירא גאון מצא לכך מקור בגמרא ("שיפורא" בגיטין). ר' יוסף בן יהודה אבן עקנין, חברו של הרמב"ם ממרוקו, יישב בפירושו לאבות את דעת הגאונים והתיר זאת מחמת ירידת הדורות. מובא גם קטע מתורת רבנו אברהם בן הרמב"ם שמתפרסם לראשונה. הוא מתיר לירא שמים לקבל מתנה מועטת מאדם ראוי שרוצה להתברך בה, ומבחין בין זה לבין מי שרודף אחר ממון הבריות ומביישם בכדי שייתנו לו את ממונם.

קבלת הוראות הרמב"ם: המוסתערבים במצרים ובארץ ישראל קיבלו את הוראות הרמב"ם, אך מעדות אחד מחכמיהם עולה שבמקום שהיה מנהג קדום לקבלת הוראות הרמב"ם - החזיקו בו. לדוגמה, התירו אכילת עופות ממולאים ("מוליתא"), אמרו את ברכות השחר בבית הכנסת, ובירכו "להכניסו" כשבית דין מל, "שעשה לי כל צרכי" בתשעה באב וביום הכיפורים. רבים מן המנהגים האלה מקורם בגאונים. בתימן, לעומת זאת, נראה שקבלת הרמב"ם הייתה חזקה יותר.

בענייני מחשבה: הרמב"ם רואה בנבואה השגה שכלית, ואילו רס"ג רואה בה מראה מוחשי של "אור נברא". רבנו אברהם בן הרמב"ם, בפירושו לפסוק "והיה בעבור כבודי", מבקש לפשר בין השיטות: ייתכן שהייתה שם ראייה חושית שעוררה את משה רבנו להשגה שכלית.

הרב אהרן גבאי עוסק כשמונה שנים בחקר נוסח תפילת העמידה. בהרצאה הוא מציג את ספרו, שבו מובאים זה מול זה נוסחי שמונה עשרה העיקריים כפי שהם עולים מן הגניזה:

• נוסח ארץ ישראל הקדמון, מתוך כ־65 קטעי גניזה, וכ־15 מהם לא היו ידועים עד לפני שנה.
• נוסח רב סעדיה גאון, מתוך כעשרים עותקים.
• נוסח מצרים הקצר, שבו התפללו יהודי מצרים כשלוש מאות שנה על פי רס"ג, מתוך כמאתיים עותקים.
• נוסח מצרים הקדמון שקדם לרס"ג, מתוך כחמישים קטעים.

הרב מספר על המהפכה שחוללה העלאת טקסט הגניזה הקהירית כולו, כ־27 מיליון שורות, למאגר חיפוש של פרויקט MiDRASH. בעקבותיה פותחה תוכנת חיפוש לפי רצפי אותיות ע"י הרב הלל גרשוני. כבר בחיפושים הראשונים נמצאו כמאתיים קטעים של תפילת העמידה שלא היו ידועים. הממצא הבולט הוא תפסיר רב סעדיה גאון לתפילת העמידה, חיבור שלא היה ידוע כלל. כיום הוא בידינו בשלמותו, ונוסחו תואם את נוסח רס"ג במהדורת הרב גבאי. רק בימים שלפני ההרצאה נמצאו ארבעה עותקים נוספים שלו, שלושה קטעים חדשים בנוסח ארץ ישראל ובהם הנוסח "קונה ברחמיו שמים וארץ", וכן קטע נוסף של נוסח מצרים הקדמון. הרב מעדכן גם על ארגז של קטעי גניזה שנמצא לאחרונה בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק, ועל הכוונה לשחרר בקרוב את טקסט אוספי פריז והוותיקן.

הרב שואל מדוע נשתמרו האוצרות דווקא בקהיר, ומשיב שזה היה המקום היחיד שבו ישבו זו לצד זו קהילה "עיראקית" שהתפללה בנוסח בבל וקהילה "שאמית" שהתפללה בנוסח ארץ ישראל. בהקשר זה הוא מסביר את "תופעת המושבה": הנוסח המערבי של אשכנז, ספרד ופרובנס משמר את נוסח בבל של ראשית תקופת הגאונים, ואילו במזרח המשיך הנוסח להתפתח. הרב מזכיר גנזים אפשריים נוספים, כמו גניזת דמשק, ותגליות שנמצאות בידיים פרטיות: קטע של שמונה דפים ובו כמעט כל תפילת שמונה עשרה בנוסח ארץ ישראל הקדמון, ודף מסדר רב עמרם גאון בכתיבה מזרחית שהוצע בבית מכירות.

לסיום מציע הרב השערה משלו. לדבריו, המעבר במצרים מנוסח רס"ג הקצר לנוסח מצרים הארוך, הקרוב לנוסח ארם צובא, נעשה בידי רבנו אברהם בן הרמב"ם וחוג החסידים שסביבו. ההשערה נשענת על נוסחי התפילה שבספר "כפאיה אלעאבדין" (המספיק לעובדי השם). הרב חותם בקריאה לחבר בין כל המסורות, כדרכו של רבנו אברהם, כחלק מקיבוץ הגלויות של דורנו.

הרב אברהם דשט מתאר את מפעל חייו של אביו הרב עזרא דשט ז"ל, שפעל לשמר את דרכי החינוך והלימוד של יהדות בבל ולהעבירן לארץ ישראל.

בפתח דבריו מביא הרב את דברי ירמיהו על מואב: "ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו". כשמסורת עוברת מכלי לכלי, טעמה פג. גלות בבל הייתה שקטה יחסית, ולכן נשמרה בה המסירה מאב לבן כמעט ללא זעזועים. השינויים התרבותיים מאיימים על המסורת לא רק בלבוש ובשפה, אלא בכך שהבן כבר אינו מבין את רוחו ואת אמונתו הפשוטה של אביו.

החינוך במזרח היה פשוט ו"גאוני" כאחד. בתלמוד תורה למדו הילדים מקרא בדקדוק מדויק, משנה, תפילות ופיוטים, וגם כתיבה תמה. במשפחת הרב נשמרו הגדה וסידור שלם שכתב ילד בן שש. כך גדלו בעלי בתים שאינם טועים במילה, בדגש או במתג. הרב חולק על התפיסה המקובלת שהחינוך המזרחי "נכשל" בארץ. לדבריו, השיטה לא נכשלה. הקהילות פשוט לא זיהו בזמן את הסכנות שבאו עם המודרנה, למשל עם כניסת "כל ישראל חברים" לבגדד, ולא בנו חומות כפי שלמדה יהדות אירופה מניסיונה המר.

הרב קורא לאמץ את השיטה המזרחית. ילד ששומע את מוסר הנביאים מכיתה ב' ועד סוף לימודיו לא יעזוב אותו לעולם, ועדיף לגדלו כך מאשר להתחיל בגיל צעיר בפלפולים. השיטה גם אינה מסלילה את כולם למסלול אחד: כל אחד מתקדם לפי כוחו ומקבל כלים להתפרנס. חכמי בבל היו רחבי אופקים, כפי שעולה מספריית החכם שמעון אגסי ומכתבי רבנו אברהם החסיד, ובעיניהם לא הייתה סתירה בין תורה לחכמה. הרב נזכר גם בתפילתם של יהודים פשוטים בימים הנוראים, ומדגיש שהחזרת עטרה ליושנה היא דבר ממשי ואפשרי, ולא סיסמה.

לסיום מספר הרב על ההקלטות שאסף אביו הרב עזרא דשט ז"ל מחכמי הדור הקודם: קריאת כל התנ"ך, התפילות, הגדה של פסח והפיוטים. כולן נגישות לציבור באתר מפעל התנ"ך "צדיק כתמר יפרח".

מפעל התנ"ך "צדיק כתמר יפרח", מיסודו של הרב עזרא דשט ז"ל

בדברים נוספים בערב העיון מתאר מורנו ורבנו הגאון רבי שמעון חי אלוף שליט"א את מסורת קריאת המקרא בטעמיו, כפי שנהגה בבתי ישראל בארצות המזרח, ואת הצורך הדחוף לשמר אותה.

הרב מתאר את מנהג "המשמרה". בכל שבת התכנסה המשפחה לקרוא את פרשת השבוע הבאה בטעמיה, יחד עם פרקים מנביאים ומכתובים, וכך סיימו את כל התנ"ך פעם בשנה. במצרים נהגו לקיים משמרה בשנת האבל, וסדר הפרקים נדפס בספרי התפילה הישנים. לעומת זאת, כיום רבים אינם מכירים כלל את טעמי ספרי כתובים, כמו דברי הימים, קהלת ואיוב, אף שמרן כתב ששליח הציבור צריך להיות בקי בכ"ד ספרים.

הרב מספר כיצד, כשהקים את קהילתו, אסף בעצמו את הילדים לבית הכנסת, ולימד אותם את כל טעמי המקרא. היום תלמידי תלמידיו כבר מלמדים בקהילה, ובליל שבת עשרות ילדים קוראים ספרי נביאים וכתובים בטעמי כל ספר ובדקדוק מדויק. הרב מספר גם על ביקור בתלמוד תורה "זילברמן" בירושלים, שם שוחזר ניגון הלימוד של המשנה מתוך הקלטה כפי ניגון הבבלים. הוא מציין שליהודי בבל ולחלבים יש טעמי תהלים מדויקים לפי כללי הדקדוק. מתוך מעשה בהספד שבו נשתבשה הקריאה של פסוק מוכר, הוא מזהיר: "אנחנו בדקה התשעים". אם לא נתקן עכשיו, המסורת תאבד. הוא ממליץ להעניק לכל ילד תנ"ך משלו ולקבוע זמן קבוע ללימוד משותף בשבת.

לסיום קושר הרב את המסורת הזאת למסורת הגאונים. לדבריו, מנהגים שנשתמרו בבגדד, כמו החרוסת העשויה מתמרים ואמירת "רבנן" לפני "ברכו", מקורם כנראה בתקופת ישיבות הגאונים, ויש לשמרם כדי לקשור את עצמנו לדברים המקוריים והאותנטיים.

הרב ישי רונן, מראשי מכון אהלי קדם, חותם את ערב העיון. לדבריו, מעבר לפרסום החיבורים עצמם, ל"מתיבות" יש מסר: להבחין בבירור בין תורת חכמי ארצות ישמעאל לתורת חכמי ארצות אדום, ולהראות את שלמותו של בית המדרש המזרחי בכל היקפו.

הרב משתף בשתי תובנות שעלו מהעיסוק בתורת הגאונים ובבית מדרשו של הרמב"ם:

מכנה משותף בין העדות: היום נראה המזרח מפולג לעדות רבות. אבל כשחוזרים לתקופת הגאונים מתגלה מכנה משותף רחב, שנוסח בכתבי רב סעדיה גאון ותלמידיו. הדוגמה שהרב מביא היא התרועה הבבלית, תרועה ארוכה ונמשכת ולא מקוטעת. היא מוכרת בעיקר מהבבלים והתימנים, אך נשתמרה כמעט בכל המזרח עד הדור האחרון, ובכלל זה בפרס ובקהילת חלב. כך מתאר אותה גם רס"ג בסידורו.

מסורת חיה: המסורת במזרח נשתמרה בשלמות עד הדור האחרון. לדוגמה, יהודי עיראק נוהגים לומר "ברוך נותן חיים" כשהם מדברים על דבר שיעשו בעתיד. הביטוי מופיע כבר באיגרת של רב שרירא גאון, ואילו המהדיר, שלא הכיר את התרבות המזרחית, תמה עליו. מכאן שמי שגדל בתרבות הזאת מיטיב להעמיד את תורת חכמיה על מכונה. עם זאת, גם מי שבא מתרבות אחרת יכול להצליח, כמו פרופ' שלמה דב גויטיין. הוא העיד שהבנתו נבעה מן המגע הבלתי אמצעי עם עולי תימן, ובהם מארי עמרם קורח.